top of page
Search

פטריות מהמדשאה ומהיער: סיכונים אמיתיים ומדומים

Writer: Moshe Vainer
Moshe Vainer
3 hours ago
29 min read

הפוסט זמין גם באנגלית וברוסית.

שלום לכולם!

כל הזמן שואלים אותי אם אפשר לאכול פטריות שנאספו בעיר: על מדשאות, בפארקים, לאורך כבישים. ובכל דיון צצים אותם סיפורי הפחדה ואותן שמועות מרגיעות. יש מי שבטוחים שהמדשאות “מורעלות בכימיקלים” ושליד הכביש הכול מזוהם. ויש מי שעונים שהם אוספים כל החיים ושום דבר לא קרה להם.

החלטתי לכתוב את זה פעם אחת, בהרחבה ועם מספרים, כדי שאפשר יהיה פשוט לשלוח קישור. כל מה שכתוב כאן לקוח ממאמרים מדעיים ומסמכים רשמיים. לא השתמשתי בעיתונים ובבלוגים. איפה שאין נתונים, אני כותב את זה במפורש.

כמעט כל מדידות המתכות בפטריות נעשו באירופה: בפולין, בצ’כיה, באיטליה, בגרמניה, בסקנדינביה, בקרואטיה, באנגליה וברוסיה. על פטריות אמריקאיות יש מעט מאוד נתונים כאלה, ועל המינים המקומיים שלנו אין בכלל. לכן לגבי כל מספר אני מציין איפה הוא נמדד ואם אפשר להעביר אותו לארצות הברית.

הטקסט ארוך. מי שאין לו כוח לקרוא הכול, שיקרא את הפרק הראשון.


קומושית קשקשית (Coprinus comatus) על מדשאה ליד חניון.

1. בקצרה

  • בפורומים ברוסית ובאנגלית מפחדים יותר מכול מקוטלי עשבים. קוטלי העשבים המודרניים למדשאות מתפרקים באדמה בתוך ימים או שבועות, כך שמדובר בשאלה של כמה שבועות אחרי הריסוס, ולא של שנים רבות.

  • שאריות של קוטלי עשבים בפטריות יער נמדדו רק אחרי ריסוסים אוויריים כבדים של יערות בפינלנד ובשוודיה בשנות ה-70. בשבועות הראשונים נמצאו בפטריות עשיריות של מילִיגרם לקילוגרם, ואחר כך הכמות ירדה במהירות. בפטריות מהמדשאות איש לא מדד קוטלי עשבים, ולכן התשובה הכנה לגבי מדשאה היא “לא ידוע”, ולא “בטוח” ולא “רעל”.

  • הסכנה לטווח ארוך קשורה למתכות כבדות שהגיעו לקרקע לפני זמן רב: עופרת, קדמיום, ארסן וכספית. בשכבה העליונה של הקרקע הן נשארות עשרות שנים, ובגוף האדם קדמיום ועופרת מצטברים במשך שנים.

  • פטריות צוברות מתכות הרבה יותר מירקות ופירות יער. אצל מינים מסוימים יש בגופי הפרי קדמיום וכספית פי עשרות ומאות מאשר בקרקע שמתחתם.

  • המין חשוב לא פחות מהמקום. שמפיניון השדה (Agaricus arvensis), Agaricus augustus ומינים קרובים צוברים קדמיום גם בקרקע נקייה. פורצ’יני צובר כספית וקדמיום. שנטרל צובר מעט.

  • הסיכון נקבע לפי ההיסטוריה של המקום ולפי המין, ולא לפי השאלה אם זו מדשאה או יער. מדשאה בפרבר חדש הרחק מכבישים ראשיים לא בהכרח מסוכנת יותר מיער ליד מכרה ישן או בענן הפליטות של מפעל התכת הנחושת לשעבר בטקומה.

2. קוטלי עשבים למדשאות ו-ראונדאפ

את הפחד הזה אני שומע יותר מכל האחרים, ולכן אני מתחיל בו. קוטלי עשבים מודרניים מתנהגים אחרת לגמרי מהמתכות הכבדות שנדון בהן בהמשך. באדמה הם מתפרקים מהר. זמן מחצית פירוק הוא הזמן שבו מתפרק חצי מהחומר. המספרים שלהלן אמריקאיים, מניסויי שדה בקליפורניה ומסיכום של שירות המים של מדינת אילינוי (Illinois State Water Survey). באקלים הקריר והלח שלנו הפירוק עשוי להיות איטי יותר, אבל נתונים על צפון-מערב ארצות הברית לא מצאתי.

החומר הפעיל

זמן מחצית פירוק באדמה

2,4-D

2–10 ימים

דיקמבה

8–20 ימים

מקופרופ

כ-21 ימים

גליפוסאט (ראונדאפ)

כ-47 ימים בתנאי שדה

כלומר, אם יש סיכון, הוא קצר טווח ונוגע לפטריות שצמחו בימים ובשבועות הראשונים אחרי הריסוס. מדשאה שרוססה לפני שלוש שנים כבר לא רלוונטית מהבחינה הזו.

על ראונדאפ צריך להוסיף עוד דבר. מדשאות לא מרססים בו, כי זה קוטל עשבים כללי שמשמיד גם את הדשא. בפארקים מרססים בו את שולי השבילים, רצועות לאורך גדרות ואת העיגולים סביב גזעי העצים.

מה נמדד בפועל

בפטריות ממדשאות איש לא בדק שאריות של קוטלי עשבים, לא אצלנו ולא באירופה. בפטריות יער יש מדידות כאלה, אבל מעטות וישנות.

העבודה המפורטת ביותר היא פינית (Mukula ועמיתיו, 1978). בשנים 1974–1976 רוססה בצפון קרליה, ממטוס, חורשה צעירה בתערובת של 2,4-D ו-2,4,5-T, בערך 2.5 ק”ג חומר פעיל להקטר. כך עשו בייעור כדי להשמיד ליבנה ואספן ולהאיץ את גידול הצמחים הירוקי-עד, והפטריות קיבלו את הריסוס ישירות מלמעלה יחד עם הקרקע. בפטריות שנאספו 2–3 שבועות אחרי הריסוס היו שני קוטלי העשבים יחד בממוצע 0.7 מ”ג/ק”ג (מילִיגרם לקילוגרם), ובשבוע השמיני 0.2 מ”ג/ק”ג. בדגימות הבודדות המזוהמות ביותר נמצאו 1.2 מ”ג/ק”ג של 2,4-D ו-1.8 מ”ג/ק”ג של 2,4,5-T. המאמר לא מציין את מיני הפטריות, ולא כתוב בו אם המספרים נתונים לפי משקל טרי או יבש. סביר שלפי משקל טרי, כי הפטריות הוקפאו ונשלחו לניתוח שלמות.

אוכמניות אדומות (lingonberry, ברוסית брусника) מאותם אתרים היו מזוהמות הרבה יותר: בממוצע 4.7–6.8 מ”ג/ק”ג בשבועות הראשונים. אחרי שנה כבר לא נמצא דבר בפירות היער. פטריות לא נדגמו אחרי שנה. המחברים מסבירים למה בפטריות יש פחות ולמה הן מתנקות מהר: רק הפטריות הראשונות קיבלו את הריסוס ישירות, ואלה שצמחו אחר כך יכלו לקבל את החומר רק דרך הקרקע. הם העריכו את הסיכון לבריאות כנמוך, אבל המליצו להשאיר את איסור האיסוף. בפינלנד איסור כזה הונהג כבר ב-1966: שלושה שבועות אחרי הריסוס אסור היה לאסוף פירות יער ופטריות. ב-1974 הוא הוארך עד סוף העונה.

יש גם נתונים שוודיים (Erne ו-von Haartman, 1973), אבל את המקור לא הצלחתי למצוא, ואת המספרים אני מכיר רק מהציטוט של החוקרים הפינים. אחרי ריסוס אווירי במינון 1.5–2 ק”ג להקטר היו בפטריות בהתחלה בממוצע 4.5 מ”ג/ק”ג, ובערך אחרי חודש 0.4 מ”ג/ק”ג. הדגימות הראשונות נלקחו שם כמה ימים אחרי הריסוס, ומכאן המספרים הגבוהים יותר.

מה מזה אפשר להעביר אלינו. המנגנון זהה בכל מקום: קוטל עשבים נכנס לפטרייה בעיקר כשהיא קיבלה אותו ישירות מלמעלה, ויוצא ממנה בתוך שבועות. את המספרים עצמם אסור להעביר. זה היה ריסוס אווירי כבד של יער לפני חצי מאה, 2,4,5-T אסור כבר מזמן, וגליפוסאט מתנהג באדמה אחרת, הוא נקשר חזק לחלקיקי הקרקע. מדידות של גליפוסאט ושל קוטלי עשבים מודרניים אחרים לייעור בפטריות בר לא מצאתי באף מדינה. לכן גם מי שאומר בביטחון “ראונדאפ מצטבר בפטריות” וגם מי שאומר בביטחון “לא מצטבר” ממציאים. המסקנה הכנה צנועה יותר: מקום שרוסס לאחרונה עדיף לחכות, ואחרי כמה שבועות השאלה הזו נעלמת.

מפחדים ממדשאה והולכים למקום גרוע יותר


פורצ’יני בדשא של מדשאה.

הבעיה בפאניקה סביב קוטלי עשבים היא לא רק שהיא מוגזמת, אלא שהיא מובילה אנשים למקום הלא נכון. מלקט פטריות רואה שלט על ריסוס מדשאה, מסתובב ונוסע ל”יער נקי”. והיער הזה יכול בקלות להימצא במקום שבו יש בקרקע הרבה מתכות.

ניקח את טקומה. מפעל התכת הנחושת של חברת Asarco פלט ארסן ועופרת במשך כמעט מאה שנה, וענן הפליטות כיסה יותר מ-1000 מייל רבוע באזור פוגט סאונד. לפי נתוני מחלקת האקולוגיה של מדינת וושינגטון (Washington Department of Ecology), דווקא קרקעות היער הבלתי מופרות מזוהמות ביותר, ואילו שטחים בנויים נקיים בדרך כלל יותר. ההסבר מופיע שם: הארסן יושב בעיקר ב-15 הסנטימטרים העליונים של הקרקע. בבנייה השכבה הזו מיושרת, מנברים אותה או מחליפים אותה באדמה מובאת, והזיהום מתדלל. ביער השכבה העליונה שוכבת כמו שהייתה, וכל מה שירד מהארובה במשך מאה שנה נשאר במקום שבו גדל התפטיר. באיים ואשון (Vashon) ומוריי (Maury) נמצאו בקרקע היער עד 460 מ”ג/ק”ג ארסן ועד 1300 מ”ג/ק”ג עופרת. ביבשת של מחוז קינג (King County) ב-62 מתוך 75 נקודות ביער היה ארסן מעל התקן של המדינה (20 מ”ג/ק”ג). לשם השוואה, התכולה הטבעית של ארסן בקרקעות פוגט סאונד אינה עולה על 7 מ”ג/ק”ג.

עם פרדסים לשעבר במרכז המדינה המצב דומה: עופרת וארסן מריסוסים ישנים בעופרת ארסנט שוכבים שם כבר 70 שנה ולא הולכים לשום מקום. וכך גם ביער סביב מכרות ישנים וסביב ערימות פסולת הכרייה.

עם ה-Leccinum scabrum הסיפור דומה, רק מהצד השני. ליבנה מקומי כמעט אין בוושינגטון, והבולטוס הזה גדל אצלנו מתחת ליבנות שניטעו בחצרות, ברחובות ובפארקים. זו כנראה פטריית המדשאות המרכזית של המדינה. בדרך כלל מפחדים ממנו בגלל ה”כימיה” במדשאה, אבל צריך להסתכל על השכונה ועל מה שהיה במקום קודם (פירוט בפרק 6).

אם כבר דואגים ל”כימיה”, לא צריך לשאול “האם המדשאה הזו רוססה”, אלא “מה היה במקום הזה לפני 50 או 100 שנה”. מדשאה בפרבר חדש הרחק מכבישים ראשיים עשויה להיות נקייה יותר מיער ש”אף אחד לא שפך עליו כלום”.

3. מקורות זיהום הקרקע

כבישים

דלק עם עופרת נאסר מזמן, אבל העופרת ממנו עדיין שוכבת בקרקע לאורך הכבישים. ב-2025 נבדקה הקרקע בשני פארקי יער ליד כבישים מהירים בסביבת וושינגטון הבירה (זו מחוז קולומביה, לא המדינה שלנו). העופרת שם הייתה:

  • במרחק 3 מטרים מהכביש עד 447 מ”ג לקילוגרם קרקע יבשה;

  • במרחק 10 מטרים כ-164 מ”ג/ק”ג;

  • במרחק 30 מטרים בין 94 ל-200 מ”ג/ק”ג.

הרקע הטבעי של עופרת בקרקעות ארצות הברית הוא כ-18 מ”ג/ק”ג, כך שאפילו ב-30 מטרים מהכביש המהיר יש עופרת פי 5–10 מהרקע. הכלל “התרחקת עשרים מטרים מהכביש, אז זה נקי” לא עובד בעיר ותיקה. הנתונים אמריקאיים, ולערים ותיקות בחוף המזרחי התמונה כנראה דומה. לסיאטל ולערים אחרות במדינה שלנו לא מצאתי מחקר כזה.

התחבורה המודרנית מוסיפה מתכות משלה. בלאי של צמיגים נותן אבץ, ורפידות בלמים נותנות נחושת ואנטימון. הכי מזוהמים 5–10 המטרים הראשונים מקצה הכביש.

בתים ישנים

במגרש עם בית ישן יש הכי הרבה עופרת ברצועת האדמה לאורך הקירות, מתחת לשוליים של הגג. צבע עופרת ישן מתקלף, והגשם שוטף אותו בדיוק לשם. בגרינסבורו (צפון קרוליינה) ברצועה הזו היו בממוצע 156 מ”ג/ק”ג עופרת, ובשאר החצר 105 מ”ג/ק”ג. לפי נתונים ממינסוטה ונתונים כלל-אמריקאיים, בבתים שנבנו לפני 1925 לפחות 80% מהעופרת ליד היסודות מקורם בצבע. בבתים שנבנו אחרי 1978, כשצבעי העופרת נאסרו, אין מקור כזה.

עץ עם הספגת ארסן

פעם בנו מרפסות, גדרות ומתקני משחקים לילדים מעץ שהוספג בתכשיר CCA, שמכיל כרום, נחושת וארסן. בארצות הברית הוא נמכר בהיקפים עצומים. לפי מדידות אמריקאיות, מתחת למרפסות כאלה נמצאו בקרקע עד 46 מ”ג/ק”ג ארסן, ומתחת למרפסות מעץ רגיל פחות מ-3 מ”ג/ק”ג. כבר בשלושה מטרים מהמרפסת יש ארסן כמעט כמו בקרקע הרקע.

פרדסים לשעבר

עד שנות ה-50 ריססו פרדסי פרי בעופרת ארסנט. את הפרדסים עקרו מזמן, אבל העופרת והארסן נשארו באדמה. במרכז מדינת וושינגטון יש יותר מ-100,000 אקר של קרקעות כאלה, ובהרבה מהן עומדים היום בתים וגני ילדים. במקומות מסוימים יש שם עד היום יותר עופרת וארסן ממה שמתירים תקני המדינה.

גיל העיר

בשכונות ישנות יש יותר עופרת בכל מקום, לא רק ליד כבישים ובתים. בניו אורלינס התכולה החציונית של עופרת בקרקע במרכז העיר הייתה 438 מ”ג/ק”ג, ובפרברים 117 מ”ג/ק”ג. ניו אורלינס נחקרה מבחינת עופרת בקרקע טוב יותר מרוב הערים בארצות הברית, ולערי צפון-מערב לא מצאתי מפות מפורטות כאלה. פארק יפה ומטופח בשכונה ותיקה עלול להיות מזוהם יותר ממגרש שומם ועבות בשכונה חדשה.

4. מה זה “מזוהם”

אין הגדרה אחת: לקרקע יש תקנים אחד, ולמזון אחרים.

קרקע

הסוכנות להגנת הסביבה של ארצות הברית (EPA) הפחיתה בינואר 2024 את סף העופרת בקרקע של מגרשי מגורים מ-400 ל-200 מ”ג/ק”ג. אם במגרש יש עוד מקור עופרת, למשל צבע ישן, הסף הוא 100 מ”ג/ק”ג. במדינת וושינגטון התקנים הם 250 מ”ג/ק”ג לעופרת ו-20 מ”ג/ק”ג לארסן.

זה לא הגבול בין “בטוח” ל”מסוכן”. זה הסף שמעליו מגרש צריך להיבדק לעומק.

פטריות

בארצות הברית אין בכלל תקנים למתכות בפטריות. מנהל המזון והתרופות (FDA) קבע רק ערכי יומיים מנחים לעופרת מכלל המזון: 2.2 מיקרוגרם לילדים ו-8.8 מיקרוגרם לנשים בגיל הפוריות. לכן חוקרים, ובהם אמריקאים, משווים את התוצאות שלהם לרמות המרביות המותרות באיחוד האירופי. אין להן תוקף משפטי בארצות הברית, אבל אין נקודת ייחוס אחרת. לפטריות בר הן כאלה:

מתכת

הרמה המותרת, מ”ג לק”ג משקל טרי

עופרת

0.80

קדמיום

0.50

כספית

0.5 (לפורצ’יני 0.90)

הרמות לעופרת ולקדמיום מתייחסות לחלק האכיל של הפטרייה לאחר שטיפה. את הכספית בפטריות האיחוד האירופי מסדיר רשמית דרך הכללים על חומרי הדברה, אבל המספר זהה במהותו.

משקל יבש ומשקל טרי

פטרייה טרייה מורכבת בערך מ-90% מים. לפני הניתוח מייבשים את הדגימות, ובמאמרים התוצאה נמסרת בדרך כלל לפי משקל יבש. המספר הזה גדול בערך פי 10 מזה של אותה פטרייה בצורה טרייה, והתקנים נקבעו למשקל טרי.

נניח שכתוב במאמר “קדמיום 4 מ”ג/ק”ג”. התקן הוא 0.50, וזה נראה מפחיד. אבל אם זה משקל יבש, בפטרייה הטרייה יש בערך 0.4 מ”ג/ק”ג, כלומר פחות מהתקן. חצי מהפוסטים הפאניקאיים על “חריגה פי עשר” נשענים בדיוק על הבלבול הזה, ובחלק מהמאמרים המדעיים הטעות הזו מופיעה גם כן. לכן קודם כול תבדקו לפי איזה משקל ניתן המספר.

כמה מותר לאכול

בארצות הברית לא נקבעה רשמית כמות שבועית מותרת של קדמיום במזון, ולכן שוב אני משתמש במספר האירופי. הרשות האירופית לבטיחות המזון (EFSA) מחשיבה כמותרים 2.5 מיקרוגרם קדמיום לכל קילוגרם משקל גוף בשבוע. בגרמים של פטריות זה יוצא כך (החישוב שלי, לא המלצה רשמית):

  • מבוגר במשקל 70 ק”ג שאוכל פטריות עם קדמיום בדיוק ברמת התקן האירופי יקבל את המנה השבועית המותרת בערך מ-350 גרם פטריות טריות;

  • ילד במשקל 20 ק”ג בערך מ-100 גרם.

משרד הסביבה של גרמניה ממליץ למבוגרים לאכול לא יותר מ-200–250 גרם פטריות בר בשבוע, ובצרפת ממליצים על 150–200 גרם. בארצות הברית אין המלצה כזו. המספר הגרמני הופיע עוד ב-1978, ואיך חישבו אותו לא הצלחתי למצוא במסמכים פתוחים. אבל הוא מאותו סדר גודל כמו החישוב שלי, וכנקודת ייחוס הוא מתאים. שתי ההמלצות נוגעות לצריכה קבועה, ומנה גדולה חד-פעמית הן מתירות במפורש.

עם עופרת המצב מחמיר יותר. לא נקבעה לה מינון בטוח, במיוחד לילדים. הוועדה המשותפת של ארגון המזון והחקלאות (FAO) וארגון הבריאות העולמי (WHO) למומחים בתחום תוספי המזון ביטלה כבר ב-2010 את המנה השבועית המותרת הקודמת, משום שלא הצליחה לציין רמה שאינה מזיקה. לילדים אני לא הייתי נותן פטריות ממקומות מפוקפקים בכלל.

5. למה פטריות צוברות מתכות

מה שאנחנו קוטפים הוא רק גוף הפרי. הפטרייה עצמה היא התפטיר, המיציליום. הוא תופס שטח גדול ושוכן בדיוק בשכבה העליונה של הקרקע, שבה נמצאות המתכות.

המתכת מגיעה לגוף הפרי בכמה שלבים.

קודם כול, חוטי התפטיר (היפות) מפרישים חומצות אורגניות, בעיקר חומצת חמוצן (אוקסלית), והחומצות הופכות מתכות ממינרלים בקרקע לצורה מסיסה. זה הוכח בניסויי מעבדה על פטריות מיקרוסקופיות (Aspergillus niger, Beauveria caledonica), ובשמפיניונים זה לפי שעה השערה.

אחר כך המתכת נכנסת לתא. ב-2026 הסבירו חוקרים צ’כים למה שמפיניונים צוברים קדמיום בצורה כל כך פעילה. הקדמיום נכנס לתא דרך אותו חלבון מעביר שדרכו נכנס אבץ. את כניסת האבץ הפטרייה מווסתת, והקדמיום עובר כ”נוסע סמוי” והפטרייה לא יכולה להגביל אותו. לכן קדמיום מצטבר גם במקום שבו יש בקרקע מעט ממנו.

בתוך התאים המתכות נקשרות לחלבונים מיוחדים ונשארות בפטרייה. בכובע, ובמיוחד בהימניום (הלמלות או שכבת הצינוריות), יש יותר מתכות מאשר בגבעול. זה הוכח בעבודות מקרואטיה, מרומניה ומאנגליה. כך בנויה הפטרייה עצמה, והקרקע המקומית לא משפיעה על כך, ולכן בפטריות אמריקאיות התמונה אמורה להיות זהה.

המתכות נכנסות מלמטה, מהקרקע, ולא נספגות בפטרייה מאבק. בברלין הציבו ליד כבישים עמוסים פטריות מתורבתות שגדלו על מצע נקי, ומתכות נשארו בהן מעט. בפטריות בר באותם מקומות היו מתכות רבות, ויותר ככל שהתנועה צפופה יותר. שטיפה לא מצילה ממתכות. הניסוי גרמני, אבל הוא עוסק באופן שבו פטרייה מקבלת מתכות, וזה לא תלוי במדינה. בערים אמריקאיות מחקר כזה על פטריות לא מצאתי.

שתי עצות מוכרות לא עובדות בפועל.

  • “קחו צעירות, הן נקיות יותר.” באתרים מזוהמים בכספית גם גופי פרי צעירים הכילו הרבה ממנה, ובפורצ’יני בעבודה אחת הצעירים הכילו אפילו יותר כספית מהבוגרים.

  • “תשלחו את הקרקע לבדיקה.” בלסטר באנגליה לא הצליחו לחזות באופן אמין, לפי תכולת המתכות בקרקע, כמה מתכות יהיו בפטריות. לאותה מסקנה הגיעו בשוודיה, בשווייץ ובמחוז פנזה. אם כבר שולחים משהו לבדיקה, אז את הפטריות עצמן.

6. אילו פטריות צוברות יותר ואילו פחות

כל המספרים בפרק הזה אירופיים, כי על פטריות אמריקאיות כמעט אין מדידות מתכות. הנטייה לצבור מתכת כזו או אחרת תלויה במין ובסוג, ולכן התמונה הכללית כנראה נכונה גם אצלנו. המספרים הספציפיים תלויים בקרקע וייתכן שאצלנו יהיו שונים.

פטריות מיקוריזה וסַפרוטרופיות



Xerocomellus atropurpureus על מדשאה, בין טחב ועלי ארז שנשרו.

פטריות מיקוריזה חיות בשיתוף עם שורשי עצים וקולטות מהעץ סוכרים. אלה הפורצ’יני, ה-Suillus, בולטוסי ליבנה, בולטוסים אדומי כובע ושנטרלים. פטריות ספרוטרופיות ניזונות מחומר אורגני מת: שכבת עלים רקובים, חומוס, זבל, עץ. אלה שמפיניונים, פטריות parasol, פטריות Coprinus, פטריות אבק (puffballs) ופטריות Armillaria. על מדשאה כמעט כל הפטריות האכילות הן ספרוטרופיות. היוצאות מהכלל הן פטריות מתחת לעצים שניטעו: בולטוס הליבנה מתחת ליבנה, Suillus מתחת לאורנים.

הרבה חושבים שספרוטרופים תמיד צוברים יותר. בפועל זה תלוי במתכת. הסקירה של Falandysz ו-Borovička (2013), הסיכום המרכזי בנושא, ועבודות נפרדות מספרד, מפינלנד, מאיטליה וממחוז פנזה נותנות את התמונה הבאה.

קדמיום. את הממוצע של הספרוטרופים מעלה סוג אחד, השמפיניונים. בגליציה (ספרד) בלמלות של שמפיניון בעל נבגים גדולים היו כ-69 מ”ג/ק”ג קדמיום במשקל יבש, ובשנים עשר המינים האחרים שנבדקו בממוצע פחות מ-1. בנתונים הפיניים (Pelkonen ועמיתיו, 191 דגימות מדרום פינלנד) החציון של קדמיום בספרוטרופים היה 16 מ”ג/ק”ג משקל יבש, ובמיני מיקוריזה 0.65. אבל כשהוציאו מהחישוב את השמפיניון, ההבדל בין הקבוצות כבר לא היה מובהק סטטיסטית. בין פטריות המיקוריזה קדמיום צוברים באופן ניכר הפורצ’יני ובולטוסי הליבנה.

עופרת. כאן הספרוטרופים החיים בשכבת העלים הרקובים באמת מובילים. העופרת נתקעת בשכבת העלים ובקרקע העליונה ביותר, שבה גדל התפטיר שלהם. במחוז פנזה ליד כביש M5, בטווח 30 מ’ ממנו, ב-Clitocybe nebularis (ברוסית говорушка дымчатая) היה פי שניים יותר עופרת מאשר ביער שמורה, ואצל Russula שהיא פטריית מיקוריזה ההבדל לא היה מובהק. כמעט כל הפטריות דוחות עופרת מהקרקע יותר משהן צוברות אותה: בגוף הפרי יש ממנה פחות מאשר בקרקע.

כספית. צוברים הרבה גם הפורצ’יני (מיקוריזה) וגם השמפיניונים ופטריות ה-parasol (ספרוטרופים). הכי מעט כספית יש בפטריות שגדלות על עץ: יבליות (Pleurotus) ו-Armillaria.

המסקנה לנו: החלוקה למיקוריזה וספרוטרופים אומרת מעט. מה שחשוב הוא סוג הפטרייה. לגבי מינים מקומיים מאותם סוגים התמונה כנראה נכונה, כי אלה תכונות של הסוג ולא של הקרקע האירופית.

שמפיניונים: קדמיום מטבעם

רשות המזון השוודית (Livsmedelsverket) סבורה שהקדמיום בשמפיניון השדה (Agaricus arvensis) וב-Agaricus augustus הוא ממקור טבעי: למינים האלה יש חלבונים מיוחדים שקושרים קדמיום. בדגימות מהרבריום בנות 55–90 שנה התמונה הייתה כמו בדגימות מודרניות, כלומר העניין אינו בזיהום של העשורים האחרונים. לפי הנתונים השוודיים (פטריות טריות, משקל טרי) ב-A. augustus היו בממוצע כ-4.5 מ”ג/ק”ג קדמיום, ב-A. arvensis כ-3.7 מ”ג/ק”ג, ופרטים בודדים הגיעו ל-20 מ”ג/ק”ג. התקן הוא 0.50. יחד עם זאת, שמפיניוני שדה שנאספו על מדשאות הכילו בממוצע פחות קדמיום מאלה שמהיער, אם כי גם בין אלה שמהמדשאות נתקלו בפרטים בודדים גבוהים מאוד. השוודים ממליצים למבוגרים להימנע משני המינים האלה, ולא לתת אותם לילדים עד גיל 12.

הנתונים הפיניים מספרים אותו דבר. החציון של קדמיום בשמפיניון Agaricus abruptibulbus מפארקים ומדשאות היה כ-3 מ”ג/ק”ג משקל טרי, פי שישה מהתקן. החוקרים הפינים ממליצים לא לאכול את השמפיניון הזה בכלל. החציון בפורצ’יני שם היה 0.45 מ”ג/ק”ג משקל טרי, ממש ליד התקן, ואת הפורצ’יני הם ממליצים לאכול רק מדי פעם. שנטרלים היו פי עשרה מתחת לתקן.

מהנתונים האלה רואים היטב יער מול מדשאה משנה פחות ממין הפטרייה. אצלנו זה מועבר ישירות, כי זו תכונה של המין, וה-A. augustus אצלנו הוא אותו המין בדיוק.

שמפיניונים על מדשאות עירוניות: כספית

עבודות רוסיות מוסיפות כספית. בחברובסק, בשישה מתוך שבעה שמפיניונים (Agaricus campestris, ברוסית шампиньон обыкновенный) משטח מדשאה אחד באורך מאה מטרים במרכז העיר היו 1.8–2.9 מ”ג/ק”ג כספית במשקל יבש, ובשביעי 14 מ”ג/ק”ג, כשבקרקע שם היו רק 0.31 מ”ג/ק”ג. בהמרה למשקל טרי (ההמרה שלי) שישה מתוך השבעה נותנים 0.18–0.29 מ”ג/ק”ג, מתחת לתקן האירופי 0.5, והשביעי כ-1.4 מ”ג/ק”ג, כלומר כמעט פי שלושה מעליו. הכותבת של העבודה הזו, אגב, המירה בעצמה ביושר את התקן הרוסי למשקל יבש. בעבודה הבאה של אותה כותבת שמפיניונים ממדשאות ומפארקים בסנקט פטרבורג הכילו ב-2024 בממוצע 38 מ”ג/ק”ג כספית במשקל יבש, כ-3.8 מ”ג/ק”ג משקל טרי, הרבה מעל כל התקנים. פטריות Russula ופטריות מדף (פוליפורים) באותן ערים כמעט לא נבדלו מאלה שביער.

בנתוני סנקט פטרבורג יש גם פרט שמחזק את מה שנאמר על טקומה. באתר אחד ב-Coprinus comatus (ברוסית навозник белый) היו 1.3 מ”ג/ק”ג כספית במשקל יבש, אחרי החלפת שכבת הקרקע העליונה נהיה 0.15 מ”ג/ק”ג, ואחרי חמש עשרה שנה שוב 0.6 מ”ג/ק”ג. החלפת קרקע מדללת את הזיהום, אבל לא לתמיד אם המקור לא נעלם. שימו לב שבחלק מהמאמרים הרוסיים משווים משקל יבש לתקן שנקבע למשקל טרי, ולכן את ה”חריגות פי 100” הרועשות משם צריך לחלק בערך בעשר.

מה שאפשר להעביר אלינו הוא המסקנה עצמה: שמפיניונים על מדשאות עירוניות ישנות עשויים לצבור כספית. כמה בדיוק, תלוי במקורות הכספית המקומיים, ומדידות כאלה בערים אמריקאיות אין.

שמפיניון השדה ומינים קרובים: A. arvensis ו-A. augustus

אלה צוברי הקדמיום העיקריים, כל הסקציה Arvenses (שמפיניונים שמצהיבים בלחיצה וריחם כריח אניס או שקד). בלמלות של שמפיניון בעל נבגים גדולים בספרד נמצאו כ-69 מ”ג/ק”ג קדמיום במשקל יבש, ובנתונים איטלקיים עד 390 מ”ג/ק”ג, כשהשיא הזה נמדד בהרים ולא בעיר. אפילו 69 מ”ג/ק”ג במשקל יבש הם בהמרה למשקל טרי בערך פי 14 מהתקן האירופי. A. arvensis נדיר אצלנו, ואילו A. augustus נפוץ: ב-iNaturalist יש עליו למדינת וושינגטון יותר מ-750 תצפיות מאושרות. מדידות אמריקאיות עליו אין, אבל הנתונים השוודיים נוגעים בדיוק למין הזה.

A. campestris ו-A. bitorquis

צוברים קדמיום חלש יותר. בפארקים ובמדשאות העירוניים של לסטר שבאנגליה התכולה הממוצעת של קדמיום בפטריות הייתה כ-1.9 מ”ג/ק”ג משקל יבש, כלומר כ-0.19 מ”ג/ק”ג משקל טרי, מתחת לתקן לפטריות בר. בכובעים של A. bitorquis היה קדמיום יותר מאשר בגבעולים. לגבי כספית ראו את הנתונים הרוסיים למעלה.

פטריות parasol

פטריית ה-parasol האירופית Macrolepiota procera צוברת בראש ובראשונה כספית: בכובעים בפולין נמצאו עד 22 מ”ג/ק”ג במשקל יבש. אצלנו היא לא גדלה, וב-iNaturalist אין אף תצפית מאושרת לא בוושינגטון ולא באורגון. ה”פטריות parasol” שלנו שייכות לסוג Chlorophyllum, בעיקר Chlorophyllum olivieri, וגם C. rhacodes ו-C. brunneum. מתכות בהן איש לא מדד, ואת המספרים של ה-Macrolepiota לא הייתי מעביר אליהן: זה סוג אחר.

פורצ’יני


פורצ’יני שנעקר ממדשאה.

פורצ’יני (Boletus edulis) צובר הרבה כספית וקדמיום. במחוז קלינינגרד הפורצ’יני יחד עם פטריות Xerocomus (ברוסית моховик) צברו קדמיום יותר מכל המינים שנחקרו, בממוצע כ-4.4 מ”ג/ק”ג משקל יבש, כלומר כ-0.44 מ”ג/ק”ג משקל טרי, ממש ליד התקן. ביערות פולין בכובעים היו 1.1–7.6 מ”ג/ק”ג כספית במשקל יבש, כלומר בערך 0.1–0.8 מ”ג/ק”ג משקל טרי, בתוך התקן המיוחד לפורצ’יני (0.90). עופרת, להפך, הפורצ’יני כמעט לא לוקח. אצלנו גדלים פורצ’יני משלנו (Boletus edulis במובן הרחב, B. rex-veris, B. barrowsii), ומדידות מתכות עליהם לא מצאתי. הנטייה לכספית ולקדמיום אופיינית לכל קבוצת הפורצ’יני, ולכן סביר שיש אותה גם אצל שלנו.

בולטוס הליבנה: פטריית המדשאות המרכזית של וושינגטון

על הפטרייה הזו כדאי לדבר בנפרד. ליבנה מקומי כמעט אין בוושינגטון, ו-Leccinum scabrum (באנגלית birch bolete, ברוסית подберёзовик) גדל אצלנו מתחת ליבנות נוי שניטעו: בחצרות, לאורך רחובות, בפארקים. ב-iNaturalist יש עליו במדינה כ-200 תצפיות מאושרות, והרוב בסיאטל (27), באולימפיה (18), בבלינגהאם (16), בטקומה (14) וברמרטון (11), ואחריהן קירקלנד, בלוויו, לינווד, שורליין. כלומר בוושינגטון זו פטרייה עירונית, ובדיוק על מקומות כאלה הטקסט הזה.

מה ידוע עליה. זו פטריית מיקוריזה, והיא צוברת קדמיום וכספית (יש אותם בפטרייה יותר מאשר בקרקע), ועופרת מהקרקע היא כמעט לא לוקחת. בכובעים יש יותר מתכות מאשר בגבעולים. אלה תכונות של המין, וכנראה הן נשמרות גם אצל בולטוסי הליבנה שלנו. אבל התכולה בפועל תלויה מאוד בקרקע. ביערות מרכז-מערב פולין היה קדמיום בבולטוס הליבנה בממוצע 0.58 מ”ג/ק”ג משקל יבש (0.34–0.94), כספית 0.61, עופרת 0.58. ובעבודה פולנית אחרת, באתרים גבוהים, החציון של קדמיום בכובעים היה 5.6–6.6 מ”ג/ק”ג משקל יבש, עם מקסימום 14 (את העבודה הזו ראיתי רק בתקציר). בהמרה למשקל טרי (ההמרה שלי) 5.6–6.6 מ”ג/ק”ג משקל יבש נותנים כ-0.56–0.66 מ”ג/ק”ג, כלומר בערך ברמת התקן 0.50. ההבדל בין האזורים הוא פי עשרה. באותה עבודה פולנית ראשונה, במין קרוב, L. versipelle, שנאסף בעיקר ליד כבישים, היו 1.98 מ”ג/ק”ג קדמיום במשקל יבש לעומת כ-0.55 בבולטוסי ליבנה מהיער, אבל הקרקע שם הייתה גם חומצית מאוד, וקרקע חומצית כשלעצמה מגבירה את קליטת הקדמיום.

המחקר היחיד שאני מכיר על בולטוסי ליבנה דווקא ממדשאה עירונית נעשה בפטרוזבודסק (Рыбаков, 2018). המדשאה שכנה בשטח המפעל לשעבר לטרקטורים באונגה, 150 מ’ מבית יציקה ישן. בכובעים שם החציון של עופרת היה 9.42 מ”ג/ק”ג משקל יבש-אוויר (1.53–14.3), ובפטריות הביקורת מאתר נקי 0.36, כלומר בערך פי 26 פחות. לעומת זאת קדמיום במדשאת המפעל היה פחות מבביקורת: 0.61 מול 1.83. הדגימות היו רק ארבע, כך שזו יותר המחשה, אבל המסקנה ממנה ברורה: אתר תעשייתי ישן העלה בפטרייה את העופרת, ולא את הקדמיום.

מה זה אומר לוושינגטון. בולטוס ליבנה מתחת לליבנה ברחוב בשכונה ותיקה, ליד בית שנבנה לפני 1978, באתר תעשייתי לשעבר או על אדמת מילוי ממקור לא ידוע מצריך זהירות. בולטוס ליבנה ממדשאה בפרבר חדש הרחק מכבישים ראשיים זה סיפור אחר לגמרי. מדידות של בולטוסי ליבנה מוושינגטון אין אף אחת.

בולטוסים אדומי כובע ובולטוסי ליבנה ביער אצלנו

ביער ובשולי היער נתקלים אצלנו בעיקר במינים אחרים: בולטוסי אספן מהקבוצה של Leccinum insigne ובולטוס עב-גבעול של מנזניטה (L. manzanitae), שגדל מתחת למנזניטה ולעץ התות. ב-iNaturalist יש בוושינגטון 50 תצפיות מאושרות של L. manzanitae, 20 של L. insigne, 7 של L. aurantiacum, ובאורגון 76 של L. manzanitae ו-5 של L. insigne. מתכות באף אחד מהמינים האלה לא נמדדו. כל המספרים למעלה מתייחסים לבולטוס הליבנה ולקרוביו בפולין וברוסיה.

Suillus



Suillus על מדשאה.

ביערות מרכז-מערב פולין הערכים הממוצעים ב-Suillus (ברוסית маслята) במשקל יבש היו: קדמיום 0.33–0.60 מ”ג/ק”ג, עופרת 0.8–1.8 מ”ג/ק”ג, כספית 0.30–0.55 מ”ג/ק”ג. בהמרה למשקל טרי זה נמוך בהרבה מהתקנים האירופיים. אצלנו נפוצים יותר מינים אחרים (Suillus lakei, S. caerulescens), ו-S. luteus גדל מתחת לאורנים שניטעו. על Suillus מקומיים אין נתונים. המספר היחיד ל-S. lakei שמצאתי נמדד בפולין, שאליה הוא הובא יחד עם פסאודוטסוגה (Douglas fir): חמש פטריות ממדשאה פרטית מתחת לפסאודוטסוגה בפוזנאן הכילו קדמיום, כספית ועופרת לא יותר מ-Suillus מהיער, אבל ארסן היה בהן יותר (כ-0.8 מ”ג/ק”ג משקל יבש).

שנטרלים

השנטרל האירופי (Cantharellus cibarius) צובר מעט. בעשר נקודות ביער בפולין היו בו במשקל יבש 0.23–1.6 מ”ג/ק”ג קדמיום (חציון 0.46) ו-0.17–0.66 מ”ג/ק”ג עופרת, וכספית בעבודות פולניות אחרות 0.03–0.05 מ”ג/ק”ג. בהמרה למשקל טרי זה בערך פי עשרה מתחת לתקנים. אבל C. cibarius לא גדל בצפון אמריקה. אצלנו אוספים את השנטרל של האוקיינוס השקט (C. formosus), וגם את C. subalbidus, C. cascadensis ו-C. roseocanus, ומתכות בהם איש לא מדד. שנטרלים מאירופה ומסין צוברים מעט, ולכן לגבי המינים שלנו זה סביר, אבל לא נבדק.

7. מה המתכות האלה עושות בגוף

כאן אני מפריד בין שני דברים: מה שנמדד ומה שחישבתי בעצמי. החישובים מסומנים.

קדמיום

עבור מי שמלקט פטריות, קדמיום הוא המתכת העיקרית. הוא פוגע בכליות, ליתר דיוק בצינוריות שמחזירות לדם חומרים מועילים מהשתן הראשוני. אחרי הכליות נפגעות העצמות: בגלל אובדן סידן בשתן הן נעשות פחות צפופות. זה תהליך איטי שבמשך שנים האדם לא מרגיש בו כלל. הרמה האירופית המותרת (2.5 מיקרוגרם לכל ק”ג משקל גוף בשבוע) חושבה בדיוק לפי הסימן המוקדם ביותר לפגיעה כזו, הופעה בשתן של חלבון קטן שצינוריות בריאות סופגות בחזרה.

מהקדמיום שנאכל נכנס לדם מעט, בחישובי WHO מקבלים 5%, אם כי אצל אנשים מסוימים בניסויים יצא 20–40%. הכי הרבה סופגים אנשים עם מאגרי ברזל נמוכים: אצל נשים תאילנדיות עם חסר ברזל היה בגוף פי 3–4 יותר קדמיום מאשר אצל בנות גילן עם ברזל תקין. זה מנגנון ולא תכונה מקומית, ואצלנו הוא פועל באותו אופן. הקדמיום יוצא מהגוף לאט מאוד ונאגר בכליות במשך עשרות שנים. לכן הוועדה המשותפת של FAO ו-WHO אפילו ניסחה את הרמה המותרת שלה לחודש ולא לשבוע.

הרבה לא יודעים שאירופי רגיל מקבל קדמיום כמעט עד הגבול גם בלי פטריות: בממוצע 2.3 מיקרוגרם לק”ג משקל גוף בשבוע לעומת 2.5 המותרים. הכי הרבה נותנים תפוחי אדמה (13%) ולחם (12%). את הפטריות EFSA לא מונה בין המקורות העיקריים, כי אוכלים אותן מעט, אבל הנציבות האירופית מכנה במפורש את אוהבי פטריות הבר קבוצה עם צריכה מוגברת. עישון נותן בערך אותה כמות קדמיום כמו כל המזון, כי דרך הריאות הוא נספג הרבה טוב יותר מאשר דרך המעי. מעשן שמודאג מקדמיום בפטריות צריך להתחיל מהסיגריות.

ועכשיו לפטריות. בפולין חישבו ש-250 גרם פורצ’יני טרי בשבוע נותנים בערך 31% מהמנה השבועית המותרת של קדמיום למבוגר במשקל 70 ק”ג, ו-250 גרם שנטרלים בערך 5%. החישוב שלי ממשיך: אם אוכלים מנה כזו של פורצ’יני עשרה שבועות בעונה, ובשאר הזמן לא אוכלים פטריות בכלל, אז בממוצע על פני השנה זה בערך 6% מהמנה המותרת. בקדמיום חשוב דווקא הממוצע לאורך שנים, כי הוא מצטבר זמן רב. מנה חד-פעמית לא משנה כלום, אבל הרגל רב-שנתי לאכול כל שבוע שמפיניונים מהסקציה Arvenses או פורצ’יני ממקום מפוקפק יכול לשנות.

עופרת

אין רמה בטוחה לעופרת, וכך כותבים במפורש גם WHO וגם FDA. היא פוגעת בעיקר במוח של ילד: מורידה אינטליגנציה וקשב, והאובדן הזה אינו הפיך. ילדים סופגים מהעופרת שנאכלה פי 4–5 יותר ממבוגרים, ועוד יותר כשחסרים סידן וברזל. עופרת מצטברת בעצמות, ובהיריון היא עלולה לצאת מהן לדם ולהגיע לעובר. אצל מבוגרים היא מעלה את לחץ הדם ופוגעת בכליות.

החישוב שלי לשנטרלים: אם יש בהם כ-0.04 מ”ג/ק”ג עופרת במשקל טרי (מספר אירופי אופייני), אז 250 גרם בשבוע נותנים בערך 1.4 מיקרוגרם ליממה, כ-16% מהערך המנחה של FDA לנשים בגיל הפוריות. ילד שאכל 100 גרם משנטרלים כאלה בשבוע יקבל בערך רבע מהערך המנחה לילדים באותו שבוע. Suillus ליד מפעל האבץ הפולני, שבהם העופרת הייתה כ-2 מ”ג/ק”ג משקל טרי, היו נותנים בערך פי 50 יותר. לכן על עופרת אני אומר כך: למבוגרים זו תוספת קטנה, ולילדים ולנשים בהיריון עדיף להימנע ממנה, והבעיה העיקרית כאן היא מקום האיסוף ולא מין הפטרייה.

כספית

כספית יש מסוגים שונים. מתיל-כספית, המסוכנת למוח, מגיעה אלינו כמעט כולה מדגים ונספגת כמעט לגמרי, עד 95%. בפטריות הכספית היא בעיקר אי-אורגנית: בפורצ’יני פולני מתיל-כספית הייתה כ-2% מסך הכספית, ובפטריות יער שווייצריות פחות מ-5%. כספית אי-אורגנית נספגת גרוע, בממוצע כ-7%, ופועלת בראש ובראשונה על הכליות. הרמה השבועית המותרת לה היא 4 מיקרוגרם לק”ג משקל גוף.

החישוב שלי: מנה של 300 גרם שנטרלים עם כספית של כ-1 מיקרוגרם נותנת פחות מחצי אחוז מהרמה השבועית של מבוגר. כדי להגיע לרמה הזו עם פורצ’יני שיש בו כספית בדיוק בתקן האירופי 0.90 מ”ג/ק”ג, צריך לאכול כ-300 גרם בשבוע. נשים בהיריון צריכות לחשוב על כספית בהקשר של דגים ולא של פטריות.

ארסן

המסוכן הוא ארסן אי-אורגני: הוא גורם לסרטן, ו-EFSA אינה קובעת לו סף בטוח. בפטריות חלק גדול מהארסן הוא לעיתים קרובות ארסנובטאין, אותו ארסן אורגני בעל רעילות נמוכה שיש גם בפירות ים. בשמפיניונים ובפטריות אבק זו הצורה העיקרית, לפעמים עד 90% מכל הארסן. בסקירה של פטריות מרכז אירופה הארסן האי-אורגני היה בדרך כלל פחות מ-0.2 מ”ג/ק”ג משקל יבש. אבל עדיין אי אפשר לחזות באיזו צורה יופיע הארסן במין חדש, ולכן לגבי ענן הפליטות של טקומה, שבו יש הרבה ארסן בקרקע היער, הטיעון הזה לא מרגיע: פטריות משם איש לא מדד.

מה נמדד ומה לא

לא מצאתי אף מחקר שבו נמדדו קדמיום, עופרת או כספית בדם או בשתן של אוהבי פטריות בר והושוו לאלה שלא אוכלים אותן. כל ההערכות של הנזק בנויות על תכולת המתכות בפטריות ועל חישובים כמו שלי. מחלות שמתוארות בספרי הלימוד (מחלת איטאי-איטאי היפנית מקדמיום באורז, הרעלות במתיל-כספית מדגים, הרעלות עופרת בילדים מצבע ומדלק) נגרמו ממינונים גבוהים פי עשרות ומאות ממה שנותנות פטריות. להפחיד בהן פטרייתנים זה לא נכון. על קוטלי עשבים בפטריות אין בכלל נתוני מינון לאדם.

8. קרקעות יער: כריתות, יערות מדינה, יערות פדרליים ופרטיים

הפחד השני בפופולריות אומר: “ביער אחרי כריתה הכול שטוף בראונדאפ”. בואו נראה מה בעצם מכניסים ליערות צפון-מערב וממי.

אדמות המדינה (DNR)

מחלקת משאבי הטבע של מדינת וושינגטון (Washington Department of Natural Resources, DNR) מנהלת בערך 2.1 מיליון אקר של אדמות יער. לפי הדוח שלה לשנת הכספים 2023 רוססו בקוטלי עשבים 27,346 אקר. מתוכם 3066 אקר רוססו ממסוק לפני הנטיעה, 9790 אקר לפני הנטיעה מהקרקע ו-14,490 אקר מהקרקע כמה שנים אחרי הנטיעה, כדי שהשיחים לא ישתלטו על העצים הצעירים. נכרתו בערך 11,000 אקר. לפי ההערכה שלי זה כ-1.3% מאדמות היער של המדינה בשנה, וכריתה רגילה של DNR ממערב לרכס הקסקייד מקבלת בשנים הראשונות ריסוס אחד לפני הנטיעה, ולעיתים קרובות עוד אחד מאוחר יותר. את רוב קוטלי העשבים DNR מפזרת מהקרקע ולא מהאוויר. ממזרח לקסקייד כמעט אין הכנה כימית של שטחים.

אדמות פרטיות לתעשיית עצים

כאן מרססים הכי אינטנסיבית, אבל סטטיסטיקה רשמית לוושינגטון לא מצאתי. מחלקת הייעור של אורגון כותבת שבמחזור כריתה (40–70 שנה במערב אורגון) מרססים את השטח בקוטלי עשבים 1–3 פעמים, ובמאמר שפורסם בביקורת עמיתים של מומחי מרכז מחקר שממומן על ידי תעשיית היערנות נאמר: בדרך כלל 2–3 ריסוסים בחמש השנים הראשונות. דוגמה לריסוס אמיתי מתוארת שם. באתר Needle Branch ברכס החוף של אורגון רוסס שנה אחרי הכריתה, ממסוק, בתערובת של גליפוסאט, אימזפיר, סולפומטורון-מתיל ומטסולפורון-מתיל. הגליפוסאט בנחל אחרי זה הגיע לכל היותר ל-115 ננוגרם לליטר (מיליארדיות הגרם) בזמן הגשמים הראשונים, ואחרי היום השמיני כבר לא נמצא בנחל. זה מים ולא פטריות, והמחברים קשורים לתעשייה, אבל המספרים פורסמו בכתב עת שעובר ביקורת עמיתים.

יערות פדרליים ו-BLM

ביערות הלאומיים של אורגון ושל וושינגטון (אזור 6 של שירות היערות האמריקאי) כמעט לא משתמשים בקוטלי עשבים לגידול יער מאז 1984, כשבית משפט אסר את השימוש בהם. מאז משתמשים בהם בעיקר נגד עשבים פולשים. במשך חמש שנים, 2000 עד 2004, בכל אזור 6 רוססו בגליפוסאט בסך הכול כ-4755 אקר, וביחס ל-DNR זו טיפה בים. באדמות לשכת ניהול הקרקעות (Bureau of Land Management, BLM) במערב אורגון מאז 1987 קוטלי עשבים מותרים רק נגד עשבים מרשימות רשמיות, וההרחבה של 2010 לא כללה את גידול היער ברשימת המטרות.

בין הריסוס לשנטרלים עוברות שנים

זה הדבר החשוב ביותר למי שאוסף שנטרלים. שירות היערות האמריקאי בסקירה שלו על שנטרלים (PNW-GTR-576) כותב שהשנטרלים לא נותנים פרי ב-10–20 השנים הראשונות של גידול העצים בחורשה, ומביא דוגמה עם 15 שנה. קוטלי עשבים באדמות פרטיות ובאדמות המדינה מפזרים בחמש השנים הראשונות אחרי הכריתה. לפי ההערכה שלי, בין הריסוס האחרון לשנטרלים הראשונים עוברות לפחות 5–15 שנה, ובמטעים בני 25–65 שנה שבהם חקרו ואספו שנטרלים, עשרות שנים. בזמן הזה קוטל העשבים כבר יצא מהקרקע מזמן.

יש הסתייגות אחת. יער שנטרלים גובל לעיתים קרובות בכריתה טרייה, ואי אפשר לשלול סחף מהחלקה השכנה. בקליפורניה נמצאו שאריות של קוטלי עשבים לייעור בצמחים במרחק 15–30 מ’ במורד המדרון מהשטח שרוסס. מדידות בפטריות בגבולות כאלה אין. ולחובבי פירות יער בנפרד: באותה עבודה קליפורנית בפירות יער של מנזניטה שקיבלו ריסוס ישיר היה גליפוסאט יותר מ-75 מ”ג/ק”ג במשך 20 שבועות ועוד 31 מ”ג/ק”ג אחרי 36 שבועות. פירות יער בריסוס טרי לא הייתי אוסף.

שלטים וכללים


שלט על ריסוס קוטלי עשבים באדמת יער פרטית: גליפוסט, טריקלופיר, אימזפיר ו-Oust, ספטמבר ואוקטובר 2022. מותר להיכנס 48 שעות אחרי הריסוס.

בוושינגטון שטחים שמרססים מהאוויר חייבים לסמן בשלטים בכניסות 5 ימים לפני הריסוס ולא פחות מ-15 ימים אחריו. בשלט כתוב שם החומר, התאריך ומספר טלפון. לריסוס מהקרקע שלט אינו חובה. שירות היערות באזור 6 מודיע על ריסוסים למי שמקבל היתר לאיסוף מוצרי יער, ולא מורח טריקלופיר על עלווה במקומות איסוף ידועים של צמחי בר. בקליפורניה בשטחים פדרליים אחרי ריסוס תולים שלטים עם איסור לאסוף צמחים למאכל ל-30 יום. אם אתם רואים בנטיעה צעירה שיחים שהשחימו ואין שלט, חשבו על השטח כשרוסס לאחרונה.

בוצת ביוב ביערות

זה הפיזור היחיד ביער שמביא ליער פסולת עירונית. מחוז קינג מפזר בוצת ביוב מטופלת (המותג Loop) על מטעי פסאודוטסוגה (Douglas fir) של חוות העצים Snoqualmie Tree Farm מאז 1987 וביער המדינה Marckworth. לפי נתוני המחוז לשנת 2025, כל שמונה המתכות המוסדרות ב-Loop נמצאות הרבה מתחת לתקנים המחמירים ביותר, נמצאו עקבות של ביפנילים מוכלרים רב-פעמיים (PCB), ואחד ממתקני הטיהור נתן רמה מוגברת של אחד מ”הכימיקלים הנצחיים” (PFAS), שהמחוז עצמו רואה בה דבר שדורש בדיקה. כללי המדינה דורשים לסגור אתרים כאלה לציבור ל-30 ימים עד שנה אחרי הפיזור ולתלות שלטים בכל הכניסות ולפחות כל חצי מייל לאורך ההיקף, עם ציון ההגבלות על איסוף צמחים למאכל. בצרפת אחרי פיזור בוצה ביערות אורנים, כעבור שנתיים, קדמיום, עופרת וכספית בפטריות בחלק מהאתרים עלו קצת. המנגנון זהה גם אצלנו, אבל מדידות מקומיות בפטריות אין. את השלטים באתרים כאלה צריך לכבד.

ענן הפליטות של טקומה, מכרות, חומר כיבוי שריפות


בהכנת הפוסט נעשה שימוש בבינה מלאכותית לצורך המחקר והעריכה הסופית.

ענן הפליטות של המתכת בטקומה: ריכוז ארסן משוער בשכבה העליונה של קרקע שלא הופרעה. נתונים: מחלקת האקולוגיה של מדינת וושינגטון.

על ענן הפליטות של טקומה כבר כתבתי בפרק 2: קרקע היער שם מזוהמת יותר מהקרקע הבנויה, והארסן יושב ב-15 הסנטימטרים העליונים, כלומר באותה שכבה שבה גדל התפטיר של שנטרלים (5–10 הסנטימטרים העליונים). הריכוזים יורדים עם המרחק מהמפעל ותלויים בכיווני הרוח; הגרפים של מחלקת האקולוגיה מגיעים ל-25–30 מייל. פטריות מהענן איש לא מדד. באירופה סביב מפעלי עופרת ונחושת מתכות בפטריות יער, כולל פורצ’יני ובולטוסים אדומי כובע, נשארו מוגברות עד מרחק 4.5–6 ק”מ. זה נוגע למנגנון, ואני הייתי מעביר אותו למפעל שלנו כנקודת התמצאות ולא כמספר.

מכרות ישנים בהרים שלנו, למשל אזור מונטה-כריסטו ליד Granite Falls, שאותו שירות היערות ניקה בתוכנית Superfund, יוצרים זיהום מקומי מאוד בארסן, בעופרת, בקדמיום ובכספית. על ערימות הפסולת ובעמקים שמתחתן לא הייתי אוסף פטריות.

חומר כיבוי השריפות שמשליכים ממטוסים נחקר ב-2024 בעבודה שעברה ביקורת עמיתים: באחד מהתכשירים (PhosChek LC-95W) נמצאו הרבה מאוד מתכות מסיסות, ובהן כרום וקדמיום. אבל נמדד רק המוצר עצמו ולא הקרקע ולא הפטריות, וההערכה של הכמות הכוללת יוצאת מההנחה שכל ההשלכות היו מהתכשיר הזה. ב-2023 באזור 6 הושלכו בערך 1.28 מיליון גלון, הכי הרבה בדרום-מערב אורגון ובמזרח, ולגבי יערות מאונט בייקר-סנוקוואלמי, גיפורד פינשו, אולימפיק וסיוסלו לא צוינו השלכות באותה שנה. זו שאלה שכדאי לחקור, אבל להפחיד בה אספני שנטרלים אין לפי שעה על מה.

9. מיתוסים ומציאות

אני מתחיל בקוטלי עשבים, כי עליהם שואלים הכי הרבה.

“מדשאות מרססים בכימיקלים, אסור לאכול פטריות מהמדשאה”

זה מוגזם מאוד. קוטלי עשבים למדשאות מתפרקים באדמה בימים ובשבועות, ובפטריות ממדשאות איש לא מדד אותם. המדידות הפיניות ביער הראו שאפילו אחרי ריסוס אווירי קוטלי העשבים עוזבים את הפטריות בתוך כמה שבועות. הסכנה של מדשאה נקבעת לא לפי הריסוס, אלא לפי גיל השכונה, הכביש הסמוך, הבית הישן ומה ששוכב באדמה מהמאה הקודמת.

“ראונדאפ מצטבר בפטריות” ו”כל היער שטוף בראונדאפ”

מדידות של גליפוסאט בפטריות בר אין בשום מקום, ולכן אי אפשר לומר “מצטבר”, ואי אפשר לומר “לא מצטבר”. גם לא הכול שטוף. באדמות המדינה מרססים בשנה בערך אחוז אחד מהשטח, ביערות הלאומיים כמעט לא משתמשים בקוטלי עשבים לגידול יער מאז 1984, ובין ריסוס הכריתה לשנטרלים הראשונים עוברות שנים.

“יער תמיד נקי יותר מעיר”

לא נכון. בענן הפליטות של טקומה קרקע היער הבלתי מופרת מזוהמת בארסן ובעופרת יותר משטחים בנויים סמוכים. כך גם ליד מכרות ישנים ובשטחי יער שבהם פוזרה בוצת ביוב. ו-Agaricus augustus צובר קדמיום מטבעו, ודגימות שוודיות מהמדשאה היו בממוצע אפילו נקיות יותר מאלה שביער.

“פטריות הן כמו ספוג”, “פטריות הן סתם שואבי אבק”

חצי אמת. הכול תלוי במין ובמתכת. שמפיניונים מהסקציה Arvenses הם באמת “שואבי אבק” לקדמיום, פורצ’יני לכספית, אבל שנטרלים צוברים מעט, ועופרת כמעט כל הפטריות דוחות מהקרקע יותר משהן צוברות: בגוף הפרי יש ממנה פחות מאשר בקרקע.

“לא קרוב מ-500 מ’ מכביש ו-1000 מ’ מכביש מהיר”

המספרים האלה מסתובבים באתרים דוברי רוסית עם הפניה לרוספוטרבנדזור (Роспотребнадзор, הרשות הרוסית להגנת הצרכן והבריאות), אבל בהמלצה של רוספוטרבנדזור מ-2018 לאזרחים אין שום מטרים. שם נאמר רק לאסוף פטריות הרחק מכבישים וממקומות ישוב. המדידות מדברות על סדר גודל אחר. עופרת בקרקע ובפטריות ספרוטרופיות מוגברת ביותר ב-10–30 המטרים הראשונים מהכביש. בעיר אמריקאית ותיקה העופרת לא חוזרת לרקע גם ב-30 מ’. כך שחשובים לא המטרים אלא גיל הכביש וגיל השכונה.

“הרתחתי, שפכתי את המרק והכול יצא” ו”בישול לא עוזר”

שתי הטענות לא נכונות. בישול לא הורס מתכות, אבל חלק מהן עובר למים אם שופכים אותם. הרתחה קצרה (חליטה) הוציאה מהשנטרלים 11–36% מהקדמיום, ויחד עם כבישה אחריה 77–91%. בניסויים בנובוסיבירסק 20 דקות בישול הורידו קדמיום ב-47–60%. השוודים נותנים לשמפיניונים 30–40%. אבל כספית כמעט לא יוצאת: משנטרלים בחליטה בערך 15%, ובניסוי בסנקט פטרבורג מים חמים כמעט לא שטפו כספית אפילו אחרי שלוש שעות. שמפיניון עם קדמיום גבוה פי עשרה מהנורמה יישאר אחרי בישול מעל הנורמה.

“פטריות צעירות נקיות יותר”

לא נכון. באתרים מזוהמים פטריות צעירות הכילו הרבה מאוד כספית, ובפורצ’יני בעבודה אחת הצעירות היו אפילו עשירות בכספית יותר מהבוגרות.

“שטפתי, אז זה נקי”

לא. המתכות נמצאות בתוך הפטרייה ולא על פני השטח. הניסוי הברלינאי הראה שהמתכות נכנסות מהקרקע. התקנים האירופיים, אגב, כבר מתייחסים לפטרייה שטופה. שטיפה מסירה אדמה וחול, אבל לא את הקדמיום שבלמלות.

“אשלח את הקרקע לבדיקה, וכל העניין יתברר”

לא יתברר. בלסטר, בשוודיה, בשווייץ ובמחוז פנזה תכולת המתכות בקרקע חזתה בצורה גרועה את התכולה בפטריות. בדיקת קרקע תגיד לכם אם כדאי לתת לילדים להתעסק באדמה, ולגבי הפטריות אמינה יותר בדיקה של הפטריות עצמן, ובתוצאה חובה לבדוק אם המספר ניתן לפי משקל יבש או טרי.

“אנחנו אוכלים כל החיים ושום דבר לא קרה”

מדובר בסטטיסטיקה ולא במקרים בודדים. קדמיום פוגע בשקט בצינוריות הכליה במשך שנים, עופרת מורידה בשקט את האינטליגנציה של ילד, והאדם לא מרגיש את זה. בכנות, איש גם לא הראה שאוהבי פטריות חולים יותר: פשוט אין מחקרי דם ושתן אצלם. למי שאוכל פטריות כמה פעמים בעונה ממקומות נקיים, התוספת הצפויה של מתכות קטנה.

10. מה עושים בפועל

אגיד מראש: כל זה מדאיג אותי הרבה פחות ממה שאפשר לחשוב לפי אורך הפוסט. למי שאוכל פטריות בר כמה פעמים בעונה, הסיכון קטן. מה שכתוב כאן הוא לא איסורים, אלא כמה הרגלים שנראים לי סבירים. אין בארה”ב המלצות רשמיות בנושא.

שימו לב להיסטוריה של המקום

אם יש לכם בחירה איפה ללקט, כדאי לחשוב מה היה במקום קודם. סיבות להיות קצת יותר בררנים הן שולי כבישים ישנים וסואנים, הרצועה לאורך יסודות של בתים ישנים מאוד, האדמה מתחת למרפסות וגדרות ישנות מעץ מטופל, מטעים לשעבר, הסביבה של מכרות ישנים, מזבלות ואתרי תעשייה לשעבר, ואצלנו גם שובל הפליטות של המתכת בטקומה (דרום מחוז קינג, האיים וושון ומורי, צפון מחוז פירס). שכונה חדשה, פארק רגיל רחוק מכבישים גדולים, או יער בלי היסטוריה כזו לא נותנים סיבה מיוחדת לדאגה.

אותו דבר עם בולטוס הליבנה מתחת לעצי ליבנה בעיר: ליד בית ישן בשכונה ותיקה אפשר להיות בררנים יותר, ובשכונה חדשה לא הייתי מתעסק בזה.

מינים

אם יש משהו שכדאי להגביל, אלה השמפיניונים מקבוצת Arvenses, שאליה שייך אצלנו A. augustus. הם צוברים קדמיום גם בקרקע נקייה. רשות המזון השוודית ממליצה לא לתת אותם לילדים, ולמבוגרים לאכול אותם רק מדי פעם. פורצ’יני מדי פעם זה בסדר גמור. שנטרלים צוברים מעט.

כמות

בגרמניה מתייחסים ל-200–250 גרם פטריות בר בשבוע כקו מנחה למי שאוכל אותן באופן קבוע, ובצרפת ל-150–200 גרם. מדובר בממוצע לאורך שנים, כך שארוחות פטריות עונתיות בדרך כלל נכנסות בתוך המסגרת הזו.

ילדים

כמו בכל מזון, ילדים צריכים מנה קטנה יותר. אם אתם לא בטוחים לגבי מקום מסוים, פשוט יותר לתת לילדים פטריות ממקום אחר.

בישול

אם רוצים להוריד קדמיום, אפשר להרתיח את הפטריות ולשפוך את המים, ובשימורים, הרתחה ואחריה כבישה מורידות הכי הרבה. טיגון ובישול ממושך לא מורידים מתכות. כספית כמעט לא יורדת בהרתחה.

אחרי ריסוס

אם רואים שלט על ריסוס מדשאה או חלקת יער, מספיק לחכות כמה שבועות. אחרי ריסוס כבד מהאוויר בשנות ה-60 וה-70, פינלנד אסרה ליקוט לשלושה שבועות ואחר כך עד סוף העונה, והשאריות בפטריות ירדו בצורה ניכרת תוך כמה שבועות.

11. מה המדע עדיין לא יודע

  • מתכות לא נמדדו באף מין מקומי: לא בשנטרל של האוקיינוס השקט, לא בפורצ’יני שלנו, לא ב-Suillus, בבולטוסים אדומי הכובע, ב-Chlorophyllum ולא בבולטוסי ליבנה של וושינגטון.

  • קוטלי עשבים למדשאות (2,4-D, דיקמבה, מקופרופ, גליפוסאט) בפטריות ממדשאות איש לא מדד. גליפוסאט וקוטלי עשבים מודרניים אחרים לייעור לא נמדדו בפטריות בר באף מקום.

  • פטריות מענן הפליטות של טקומה, מאתרים שבהם פוזרה בוצת ביוב ומאתרים שבהם הושלך חומר כיבוי שריפות לא נחקרו.

  • אין מחקרי פטריות בערים אמריקאיות כמו הברלינאי או של לסטר.

  • אין מחקרי דם או שתן באנשים שאוכלים באופן קבוע פטריות בר.

  • לא ידוע איך בישול משפיע על קדמיום בשמפיניונים מהסקציה Arvenses ובפורצ’יני: כל המספרים על בישול התקבלו על שנטרלים, על Russula מסוג “подгруздки” (ברוסית) ועל שמפיניונים בכלל.

כל המחקרים האלה ממש ניתנים לביצוע. אם מישהו מהפורומים קשור לאוניברסיטאות או למעבדות של המדינה, אשמח להציע מאיפה להתחיל.

12. מקורות

רק מחקרים שעברו ביקורת עמיתים ומסמכים רשמיים. אם עבודה הייתה זמינה לי רק בתקציר, זה נאמר בטקסט למעלה.

פרק 2. קוטלי עשבים וענן הפליטות של טקומה

פרק 3. מקורות זיהום הקרקע

פרק 4. תקנים

פרק 5. מנגנוני הצטברות

פרק 6. מיני פטריות

פרק 7. בריאות

פרק 8. אדמות יער

פרקים 9 ו-10. מיתוסים ופרקטיקה

 
 
 

Comments


bottom of page